גמ' חד בר נש שלח לארוסתו סבלונות מרובין. והלך גם בעצמו לשם ונתנו לו קרוביו עצה שלא יטעום בבית חמיו כלום כדי שלא יעמדו שם אם ימות והוא לא שמע להם ואכל שם ונפל הבית עליו ומת וזכו בבית חמיו בכל מה ששלח:

ואם לאו. אלא מחמת נכסי אביהן ינתן לו מן האמצע יחשוב לו השכר כמו שהוא מן האמצע והריוח לאמצע:

גמ' תני. בתוספתא פ''י ובנסחא אחרת. אם מחמת נכסים נפל נפל לאמצע ואם מחמת עצמו נפל נפל לעצמו. ולפי גירסת הספר נמי הכין הוא דמחמת מי שנפל והוא מחמת אביהם או מחמת אריס של בתי האבות נפל לאמצע:

נתפש לבולי. לשון חשיבות ומלה יונית הוא ועל שם זה קראו קוסטנטינבולי עיר המלוכה של קוסטנטין ור''ל שנלקח לעבודת המלך:

אין אית בניכסוי דנחמן שנתפס לו. אם מחמת חשיבותו גרם לו זה:

ינתן לו מנכסיו. כלומר יחשוב לו לנכסיו ושל עצמו הוא:

שלח סבלונות מרובין. וסתמן שיחזרו עמה לבית בעלה או אפי' מועטין ופירש על מנת שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין ואורחא דמילתא נקט שדרך סבלונות החוזרין עמה לבית בעלה להיות מרובין ואותן שנשלחו כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:

אינן נגבין. אם מת הוא או שמתה היא או שבא לגרשה דמחמת חבת שמחת אכילה מחל ודוקא שאכל בדינר אבל אכל פחות מדינר לא מחל וגובה הסבלונות:

מתני' השולח סבלונות. מנהג חתנים למחרת הקידושין שולחי' לבית ארוסה תכשיטין ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן ופעמים הולך החתן ואוכל שם:

מתני' האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או ב' חדשים:

נפל לאמצע. כל הריוח מפני שמחמת אביהן באת לו אבל אם מחמת עצמו הוא מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך מה שהרויח הרויח לעצמו:

שושבינות. דרך השושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו וחוזר זה ועושה גם כן לזה כשישא אשה ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אח''כ לאחר שמת האב חזרה לאמצע מפני שהיא כמלוה שהיא נגבית בב''ד שהמוליך שושבינות לחבירו יכול לחזור ולתבוע ממנו בב''ד שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו והוא שיהו נישואי השני כנשואי הראשון אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה ואם פרהסיא פרהסיא ואם בצינעא בצינעא שיכול זה לומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:

אבל שילח לו חבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה ואי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו אין זו שושבינות אלא מתנה ואינה נגבית בב''ד:

נתרפא משל עצמו. דוקא שחלה בפשיעה כגון מצינים ופחים וכיוצא בהן דכתיב בהו שומר נפשו ירחק מהם אבל אם חלה באונס שלא פשע הוא בעצמו נתרפא מן האמצע:

אמר ליה מילתא. אומר לו הרי הדין עמך דאין כאן חשש שילמוד לטעון מתוך דבריו שאינו אומר לו אלא לפי טענותיו הדין הוא כן:

ברם בהוא דאית דיניה עמיה. אבל אם הוא יודע שהדין עמו וזה בא לשאול מעמו אם כך הוא הדין:

הדא דתימר. על הא דריב''ל קאי דאמר אסור לגלות ליחיד דינו דדוקא שאין הדיין יודע שהדין עמו אלא אומר אם כך היה הדבר יהיה כן וא''כ ילמד מתוך דבריו לטעון כך וכיוצא בזה:

בעלה בעי וכו'. כלומר שהרי ברצון בעלה הדבר תלוי שאם הבעל רוצה שתעשה קצבה עם הרופא והיא אינה חפצה למי שומעין לא להבעל וא''כ אין חשש לגלות לה שלא תעשה עד שיסכים בעלה עמה:

אמרי. ידע הוה ר' יוחנן בה דאשה כשירה היא ולא תעשה אלא ברצון בעלה ובשביל כך גילה לה וכדמסיק ואזיל:

ולא כן תנינן וכו'. והיכי עביד ר' יוחנן דכעורכי הדיינין הוא זה שמתוכה תלמד לעשות כן וכהאי דאמר ר' חגי דאסור ליחיד לגלות דינו אם כך הוא יהיה כך:

מן פרניך. צריכה את לשלם מכתובתיך ואם לאו בעלך צריך שיתן לך לשלם הרופא דכל שאין לו קצבה בכלל מזונות הוא:

אין קציץ. אם עשית קצבה עמו בעד שכרו:

הוה חששה עיינה. היתה לה מיחוש עינים ובאת לפני ר' יוחנן ושאל לה אם קצץ זה הרופא שלך:

ושאין לה קיצה. הוי בכלל מזונות ומתרפאת משל נכסי בעלה:

כל מכה שיש לה קיצה. חולי שיש לה קיצבה שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות ומתרפאת מכתובתה וכן אם עשו קיצבה עם הרופא בשכרו כדלקמן:

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר. בפ''ד דכתובות הלכה י' גרסינן לה בענין רפואות אשתו ואיידי דאיירי בהאי עניינא מייתי לה הכא:

שלח סבלונות מרובין. וסתמן שיחזרו עמה לבית בעלה או אפי' מועטין ופירש על מנת שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין ואורחא דמילתא נקט שדרך סבלונות החוזרין עמה לבית בעלה להיות מרובין ואותן שנשלחו כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:

אינן נגבין. אם מת הוא או שמתה היא או שבא לגרשה דמחמת חבת שמחת אכילה מחל ודוקא שאכל בדינר אבל אכל פחות מדינר לא מחל וגובה הסבלונות:

מתני' השולח סבלונות. מנהג חתנים למחרת הקידושין שולחי' לבית ארוסה תכשיטין ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן ופעמים הולך החתן ואוכל שם:

מתני' האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או ב' חדשים:

נפל לאמצע. כל הריוח מפני שמחמת אביהן באת לו אבל אם מחמת עצמו הוא מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך מה שהרויח הרויח לעצמו:

שושבינות. דרך השושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו וחוזר זה ועושה גם כן לזה כשישא אשה ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אח''כ לאחר שמת האב חזרה לאמצע מפני שהיא כמלוה שהיא נגבית בב''ד שהמוליך שושבינות לחבירו יכול לחזור ולתבוע ממנו בב''ד שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו והוא שיהו נישואי השני כנשואי הראשון אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה ואם פרהסיא פרהסיא ואם בצינעא בצינעא שיכול זה לומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:

אבל שילח לו חבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה ואי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו אין זו שושבינות אלא מתנה ואינה נגבית בב''ד:

נתרפא משל עצמו. דוקא שחלה בפשיעה כגון מצינים ופחים וכיוצא בהן דכתיב בהו שומר נפשו ירחק מהם אבל אם חלה באונס שלא פשע הוא בעצמו נתרפא מן האמצע:

גמ' חד בר נש שלח לארוסתו סבלונות מרובין. והלך גם בעצמו לשם ונתנו לו קרוביו עצה שלא יטעום בבית חמיו כלום כדי שלא יעמדו שם אם ימות והוא לא שמע להם ואכל שם ונפל הבית עליו ומת וזכו בבית חמיו בכל מה ששלח:

ואם לאו. אלא מחמת נכסי אביהן ינתן לו מן האמצע יחשוב לו השכר כמו שהוא מן האמצע והריוח לאמצע:

גמ' תני. בתוספתא פ''י ובנסחא אחרת. אם מחמת נכסים נפל נפל לאמצע ואם מחמת עצמו נפל נפל לעצמו. ולפי גירסת הספר נמי הכין הוא דמחמת מי שנפל והוא מחמת אביהם או מחמת אריס של בתי האבות נפל לאמצע:

נתפש לבולי. לשון חשיבות ומלה יונית הוא ועל שם זה קראו קוסטנטינבולי עיר המלוכה של קוסטנטין ור''ל שנלקח לעבודת המלך:

אין אית בניכסוי דנחמן שנתפס לו. אם מחמת חשיבותו גרם לו זה:

ינתן לו מנכסיו. כלומר יחשוב לו לנכסיו ושל עצמו הוא:

גמ' שייר מטלטלין לא עשה כלום. לא הוי שיור אלא א''כ הניח מעות ולקח קרקע כלומר שיש בהן כדי ליקח קרקע כמי ששייר לו קרקע:

ודא דתימר וכו'. הגי' נשתבשה בכאן והגי' במס' פיאה פ''ג היא הנכונה וה''ג התם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ואפי' לא הבריא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת והוא שהבריא. ופירושו נתבאר למאי דפרישית במתני':

הדא היא דאמר ר' יוחנן וכו'. דדברי שכ''מ ככתובין ומסורין דמי ואם הוא בפירוש מתנת שכ''מ א''צ קנין:

והוא שמת מאותו החולי. דוקא אם מת מאותו החולי שציוה אבל אם הבריא אפי' אח''כ מת לא דאז אין דינו כמתנת שכיב מרע דכשהבריא היה יכול לחזור בו:

מסוכן. והוא שקפץ עליו החולי כדאמרינן בפ' האומר התקבל והוי כמצוה מחמת מיתה דלעולם מה שעשה עשוי ואם מת מקיימין דבריו:

עד שיכתוב. שטר בקנין:

בכסף. כלומר באחד מן הקנינים הללו כדין קנין המבואר בפ''ק דקידושין:

והוא אומר שכ''מ הייתי. ועכשיו עמדתי וחוזרני בי והמקבל אומר בריא היה ולא יכול לחזור:

צריך להביא ראיה שהיה שכ''מ. דבתר השתא אזלינן והאידנא בריא הוא ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:

וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן בדבר שהוא מוחזק בו עליו להביא ראיה שבריא היה באותה שעה והלכה כחכמים:

לא כתב בה שכיב מרע. לא היה במתנה לשון שכ''מ כדקציר ורמי בערסיה ואף לא לשון מתנת בריא כד הלך על רגלוהי בשוקא ולא שייר כלום:

מתני' שייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין מתנתו קיימת ואם עמד אינו חוזר והוא שקנו מידו על אותה מתנה דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד ואם לא קנו מידו לא קנה המקבל מתנה אפילו מת השכיב מרע ודוקא בשנתן סתם ולא פירוש בה שהיא מתנת שכ''מ ובזה אנו אומדין דעתו הואיל ושייר לא נתכוין אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא והלכך צריכה קנין אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ''מ שאינו אלא לאחר מיתה אין צריך קנין ואם עמד חוזר ואם מת קנה זה המקצת ואם היה בה קנין הוא מגרע כח המקבל אלא א''כ נראה בשטר שאין הקנין אלא ליפות כחו כגון שכתוב וקנינו ממנו מוסיף על המתנה זו שאז המתנה קיימת ואם לא שייר לעצמו כלום ועמד חוזר ואפי' קנו מידו כדי ליפות את כחו ואם כתב בפירוש שנותן כל נכסיו מהיום והקנה לו מחיים אין זה מתנת שכיב מרע כלל אלא כשאר מתנת בריא שאם קנו מידו קנה המקבל ואין זה יכול לחזור בו. ומצוה מחמת מיתה דשמעינן ליה דקאמר ווי ליה דמיית וכיוצא בזה שניכר שצוה מחמת שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי אם עמד לעולם חוזר בין שייר בין לא שייר ואפילו קנו מידו ואם מת קנה המקבל אפילו בלא קנין:

באותה שעה התיר ר' ליקח ירק מוצאי שביעית מיד. מפני שראה שמצוין הן בזמן קצר אחר שנת השביעית וכדתנן בפ' ששי דשביעית:

לית אינון אסירין. דהא ודאי משביעית הן וכי לאו ספיחין אינון וספיחי שביעית אסורין והשיב לו רבי פרידא שבמוצאי שביעית נזדרעו אחר ראש השנה ואע''פ כן היו שכיחים הרבה קודם יה''כ:

אוקר. כיבד לר' יהודא נשייא הוא רבינו הקדוש בשני מיני צנון בין ראש השנה ליום הכפורים והוה באותו זמן מוצאי שביעית והיו שכיחין כל כך שהיו יכולין להטעין בהם משאות שהגמל צריך לישא אותם:

קריות. קרונות ממיני חרת הם חסיות וכיוצא ולא הוה קשה לרבנן ולא תמהו על כל המינים שמצא בזמן שבין פסח לעצרת אלא על זרע פשתן וזיתים חדשים תמהו ביותר מנין היה לו זה בימים האלו: